מנגנים, שרים וחולמים..
משהו בביטוי היצירתי מושך מאוד לעסוק בו. מפני שהאדם הוא ישות מורכבת ורב-גונית. נגינה, שירה, הצגות אישיות - סטנדאפ, או הצגת יחיד. אנשים רבים עוסקים בביטוי יצירתי מלבד חייהם המוכרים לנו. הם בינתיים מתאמנים, לומדים ומחכים שיגלו אותם, או אולי מחכים שיכוונו אותם. לעתים זהו פשוט מקום לפורקן ולהנאה אישית צרופה.
באמת לא תמיד אנחנו יודעים הכל. לא את כל המוצלחים והמוכשרים אנחנו מכירים. לא תמיד יודעים על אמנים לעצמם. על בעלי חלומות. אלו שבביתם, בשעות שהן רק שלהם, עוסקים בדברים עליהם איננו יודעים דבר. עוסקים ביצירה פרטית ואישית הידועה רק להם.
והיצירה היא הביטוי של הנפש הפנימית.
לרבים מאתנו כמיהה לביטוי עצמי. אולי ציור? אולי כתיבה? אולי שירה? גם סוג של הצגות יחיד - סטדאפ, או מונולוג מרתק - יכולים להיות מקום לביטוי עצמי. ובינתיים בבית, בשעות פרטיות שלהם, הם יוצרים מליבם הרגיש והסוער. כותבים שירים, אולי סיפורים. לא בטוחים שזה שווה שיתוף. אבל זה ממלא את ליבם. פיצוי על חיים פרוזאיים מידי, על חיים נדושים וחסרי מעוף.
יש המנגנים בכלים שונים ומגוונים: בכינור משתפך ומרטיט לבבות, בפסנתר סונטות או סימפוניות. חשים הם כאילו על במה הם ניצבים וקהל גדול שומע. יש המכורים לנעימות רקוויאם נוגות בלי סוף. או אולי טבע סוער וחסר מנוח המתחבר להלמות תופים שיבטאו וירגיעו את הלמות הלב.
לא כולם מחפשים דרך לצאת החוצה. לא כולם יודעים לצאת החוצה. בינתיים הם משפרים עצמם בבית. מחכים שיגלו אותם. מחכים ליום בו יופיעו על במות וירגשו את הקהל שיופתע מכישרונם הנפלא.
כי יצירה צריכה קהל. בעידן האינטרנט רבים מפרסמים יצירות כתובות באתרים שונים. מקבלים חיזוקים וביקורות. מתחזקים או נחלשים. החיים ממשיכים והצורך בוער. ואמנות הנגינה וההצגה צריכה קהל. צריכה פידבק כדי לאשר את קיומה. כדי לפתח ולשפר.
בביתם הם מנגנים, מחברים שירים ושרים. מתאמנים על קטעים וחולמים. יום אחד ישמעו אותם. יום אחד ימחאו להם כפיים.
כי זהו טבעה של אמנות זו: הראווה וההקשבה. זהו צורך ודלק לקיומה.
אל תכבו את האש.
